Halacha » Perspectives


ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (שמות כז,כ)

אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך (מנחות פו,ב)

Last week a famous television activist, who’s very influential with millions of viewers every day, made a comment that created an uproar and resulted in her temporary suspension from her show on ABC. She said that the holocaust was not about race, rather was just about people being inhumane. When she was interviewed a day later to explain her statements, she said that in her mind race war can only be Whites against Blacks, but not Whites against Whites, and since the Germans and Jews are both White, the holocaust shouldn’t be categorized as something that has to do with race.

After her comments many called her anti-Semitic; but in my opinions she is not, rather she is narrow minded who views the world exactly as she herself described: black and white. There are only those two races in her mind and no other, and if one White nation is cruel to another White nation, it has nothing to do with them being racist, rather it’s about being inhumane.

Now, with her being perhaps the only exception, everyone understands without a doubt that the reason the Jews were killed was because they were considered by the Germans, as Hitler himself described, the inferior race which has to be exterminated. But when one’s perspectives are very narrow, they see the world as only themselves and the other, and nothing more than that.

In our parasha we learn this very important lesson from the Menorah.

In the construction of the Menorah, Chazal say again and again that Hashem didn’t ask for it because he needed the light of the Menorah: see the Gemara מנחות פו,ב mentioned above, and the Gemara  (שבת כב,ב) asked וכי לאורה הוא צריך–Do [you think Hashem] needed the Menorah to provide light for him?

See also the same in the Zohar that Hashem doesn’t need the light:  (שמות לו,ב) ״להעלות נר תמיד״- לא שאני צריך להם .

We similarly find in many other places which bring this question. Why did Chazal find this idea so important as to emphasize and repeat it so many times? The answer is a very important principle, and that is, that the Torah doesn’t want us to think about Hashem in our perspectives! Let’s explain.

The way we’re usually accustomed to think of Hashem is that He is something we can somehow relate to, as if he is like humans but in a better and superior form. For example when we think of Hashem as One who can do everything, we think in our own terms, meaning people can do certain things but are limited, whereas Hashem is Unlimited and thus can do all. Another example, we know certain things but  are limited in how much we know, and Hashem is Superior to us and knows everything because He is unlimited. Though these ideas are certainly true, when we think along these lines we think of Hashem in our terms, as if He were a superhuman with unlimited powers and abilities. The truth is that we can’t even begin to fathom to relate to Hashem at all; He isn’t made of the same material of us only better– rather Hashem is something totally different that we can’t relate to at all, as the pasuk says:  כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נה,ח).

For example, since there are many Pesukim which indicate that Hashem gets angry, we tend to think that Hashem has feelings. In essence, this is false as the passuk says:

״אני ה’ לא שניתי״ (מלאכי ג,ו), meaning that Hashem does not change in any way, He doesn’t have feelings that He would need to change his mood and become angry, Hashem does not get angry at all. Rather, the Sefer HaChinuch explains, the Pesukim refer not to Him, but an external thing which are called His Middot, and the purpose of that is for us to be able to understand that everything we do has implications which, so to speak, make Hashem sad, angry or happy; but in reality it’s only described this way for our limited beings to be able to understand, as the truth is He doesn’t change at all. See the words of the Sefer Hachinuch (Mitzvah 611):

באמרם ארך אפים אין הענין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם, כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת, ואין אומר לו מה תעשה למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות, אבל הענין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המדות המעולות שמתנהג עם בריותיו, ויש לנו ללמוד ולעשות כל דרכינו בדמיונו.

The Chinuch continues to ask about the Pesukim which refer to Hashem as getting angry:

ואולי, בני, תחשוב לבא עלי במה שכתוב ואל זועם בכל יום) תהלים ז, יב, (ואמרו זכרונם לברכה) ברכות ז, א (וכמה זעמו? רגע, ואתה בני אל תטעה בזה, חלילה לאל מרשע ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות, וענין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעלי החומר הגרוע. ובאמת כי הזעם שזכרו בו איננו רק על דרך משל על ענין העולם, כונתם לומר כי בהיות רוב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים יתחיב העולם מתוך כך כליה תמיד.

The Rambam (פ״א מהלכות יסודי התורה הי״ב) explains this concept as well:

(השם) אינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו, לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם, וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.

והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה’, וכיוצא בהן על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים, הרי הוא אומר אני ה’ לא שניתי, ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה, וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה.

The reason we tend to think of Hashem this way is because we are locked in our own perspectives and we can’t open up and broaden our understanding beyond that. In ‘our world’ we have many needs that we constantly pursue to fulfill, like the need for happiness etc. and therefore we think of Hashem in those terms as well, thinking that He also has ‘needs’ to fulfill. But the truth is that He has no needs  for anything at all because He isn’t made of substance or anything else we can  understand in any way, as the Rambam explains (פ״ה מהל’ תשובה הי״ב ):

וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר “כי לא יראני האדם, וחי” (שמות לג,כ) כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא:  הוא שהנביא אומר “כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי” (ישעיהו נה,ח).

Coming back to our Parasha. One of the things we can be mistaken to think is that Hashem also has needs like we do, for example a need for a house with furniture like a table, and a lamp to light the room, and therefore asked us to build Him a Mishkan, and to place in there the Shulchan and Menorah. He might need to eat and we must thus prepare for Him bread- Lechem Hapanim. Well, needless to say this isn’t so. But to make sure we don’t think in those terms, in the very beginning of the Parasha, Hashem commanded Moshe that the Menorah’s light should be prepared ״אליך״- to you, to teach us that the light of the Menorah isn’t for Hashem; but for the Nation of Israel. Therefore it is said over and over again that the light isn’t for Him, but for us. There are a few ways explained as to how it’s for us, one of the ways is what the Gemara says that it’s a testimony to the entire world that Hashem’s Shechina dwells with Am-Yisrael. עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל