פרק ו, הלכה ז – עדיף לקרוא מעט פרקי תהלים בכוונה מאשר להרבות בלא כוונה

מקורות וביאורים

כתב הטור (סי’ א): ״יפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה, מהרבות בהם שלא בכוונה״. ונלמד זאת ממשנה במנחות (פרק יג משנה יא): נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח, [ובעולת העוף אשה ריח ניחוח], ובמנחה אשה ריח ניחוח, ללמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים. ונפסק כן בש״ע (או״ח ס״א ס״ד).

וברור שהקו המנחה כאן הוא שהאיכות מועדפת על הכמות. וכמו כן ברור שאם בכחו של אדם להרבות בכוונה שעדיף לעשות כך, שהרי העדיפות היא רק במיעוט בכוונה על פני ריבוי שלא בכוונה. וכך אכן הסביר המג״א (שם ס״ו) את דברי הגמ’ שרק אם הממעיט לא יכול להרבות בין מחסרון הזמן ובין מקוצר היכולת לכוון זמן ארוך ועשה ככל יכולתו הריהו שווה למרבה דאמרינן: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים; כלומר, אף על פי שהמרבה כיוון לבו גם כן, מכל מקום אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות, הוא רצוי להשם יתברך כמו המרבה. וכן משמע מהראייה שמביא מעולת העוף [שמביא] העני שנאמר בו גם כן ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר.

והוסיף הט״ז (שם ס״ג) לומר, שלפעמים אדרבה ריבוי התחנונים ממעט את איכות הכוונה, וז״ל: ״לפעמים ריבוי התפלה הוא הסיבה לשלא יוכל לכוון, וא”כ טוב לקצר ולכוון. ע”כ אמר אחד המרבה ואחד הממעיט מטעם שיהיה לו כוונה, וע”כ סיים ובלבד כו’, פי’ שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיבה שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונה ממי שמרבה בלא כוונה. וזהו סיבה שממעט שיהיה לו כוונה״, עכ״ל.

ואמנם המשנ״ב (ס״ק יב) צירף דעת המג״א והט״ז וסיכם את הדברים כך: ״אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה’ יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: “אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים”.

מתוך הספר ״שף ויתיב – הלכות קריאת תהלים״ מאת הרב שי טחן, פרק ו: הכוונה בקריאה, הלכה ז (עמ׳ 90 במהדורת הדפוס).