הקורא תהלים לא יחשוב בלבו שהקב״ה יענה לבקשתו כיון שקרא והתפלל בכונה.
מקורות וביאורים
הנה מצאנו סוגייות חלוקות אם להאריך ולכוין בתפלתו הוא דבר משובח או אדרבא פסול, דבגמרא (שבת קכז,א) למדנו שהמכוין בתפלתו הרי הוא משובח: ״ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, ועיון תפלה״. ובגמ’ ב״ב (קסד,ב) עולה שאין הדבר משובח: ״אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפילה, ולשון הרע״.
תירוץ לסתירה זו נמצא בגמרא עצמה. בגמ’ ברכות (לב,ב) איתא: “אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. מנא לן, ממשה רבינו שנאמר: “ואתפלל אל ה’ “, וכתיב בתריה: “וישמע ה’ אלי גם בפעם ההיא”. ומקשה הגמ’ שאדרבא המאריך אינו משובח, איני, והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: “תוחלת ממושכה מחלה לב”, מאי תקנתיה – יעסוק בתורה, שנאמר: “ועץ חיים תאוה באה”, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: “עץ חיים היא למחזיקים בה״. מתרצת הגמ’: לא קשיא, הא דמאריך ומעיין בה, הא דמאריך ולא מעיין בה. ובביאור החילוק בין מעיין ואינו מעיין כתב רש״י, ז”ל: “שהמצפה שתעשה בקשתו ע״י הארכתו סוף שאינה נעשית ונמצאת תוחלת ממושכה חינם, והיא כאב לב כשאדם מצפה ואין תאותו באה, עכ״ל. דהיינו שודאי שיש לאדם להתפלל בכוונה, אלא שלא יצפה שבקשתו תענה דאז דבר זה מביאו לידי מחלת לב.
ושוב עמדה הגמ’ על הענין הזה בברכות (נד,ב): “אמר רב יהודה: שלושה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. המאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא.” ושאלה הגמ’ וכי המאריך בתפילתו מעליותא היא, והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר: ״תוחלת ממשכה מחלה לב” (משלי יג יב). וכן גם אמר רבי יצחק: “שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפילה, ומוסר דין על חבירו לשמים.” ותירצה הגמ’: “הא לא קשיא, הא – דמעיין בה, הא – דלא מעיין בה. והיכי עביד – דמפיש ברחמי”.
והסביר רש״י שהכוונה של מעיין בתפלתו הוא שאומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה. ודבר זה מביאו לכאב לב כיון שאין בקשתו נענית, ואדרבא עיון כזה בתפלתו מזכיר עונותיו – “שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו לומר בטוח זה בזכויותיו, נראה מה הם”, עכ״ל. א״כ עולה מרש״י ביאור נוסף מדוע לא לצפות בלבו שבקשתו תענה שכן אז בשמים מפשפשים במעשיו, ומי יצדק לפניו, אבל כוונה בתפלה ללא ציפייה זו ודאי ראויה.
והנה כמו כן התוספות (ברכות לב,ב) הקשו: “תימה דהכא משמע דעיון תפלה לאו מעליותא הוא וכן משמע פרק הרואה (דף נה,ב) ג’ דברים מזכירין עונותיו של אדם, וקאמר עיון תפלה. ולא כן משמע בפרק מפנין (שבת קכז,א) דקאמר אדם אוכל פירותיהן בעוה”ז וקא חשיב עיון תפלה, אלמא מעליותא הוא. ויש לומר דתרי עיון תפלה יש, עיון תפלה דהכא – המצפה שתבא בקשתו, ועיון תפלה דהתם – שמכוין את לבו לתפלה.” עכ”ל. ולמדנו מכל הנ״ל שאכן יש לאדם לכוין בתפלתו, וכשם שכתב הש״ע (סי’ צח ס״א): ״המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה, ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש״.
ומאידך הזהיר הש״ע (שם ס״ה): ״אל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב”ה בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם. (הגהה. שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו). אלא יחשוב שיעשה הקב”ה בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו״.
ובאמת שאף שכל הדברים האלו נאמרו בתפלה ולא בקריאת תהלים וכדו’, אלא שאין חילוק ביניהם דמאי שנא, דאם אדם קורא תהלים וחושב בלבו שראוי שהקב״ה יענה לבקשתו הדבר מביאו לידי כאב לב וכן גורם הוא לעליונים לפשפש במעשיו.
מתוך הספר ״שף ויתיב – הלכות קריאת תהלים״ מאת הרב שי טחן, פרק ו: הכוונה בקריאה, הלכה ח (עמ׳ 91 במהדורת הדפוס).
